"יש לי כוח - אנשים הולכים אחריי, ואני הולך עד הסוף"

יוסף גמליאל, מייסד "פשוט לרוץ פשוט" ומדריך ריצה מוסמך מוינגייט מיסוד המעלה, עזב קריירה יציבה בהייטק אחרי 13 שנה כדי להפוך את הריצה לשליחות.

כיום הוא מאמן ילדים מגיל 3 ועד מבוגרים, בונה קהילות ריצה בגליל העליון ומלווה נשים, חיילים ופגועי נפש ברגעים הכי מאתגרים שלהם. במסגרת תוכנית "בשביל הצפון" לצמיחה דיגיטלית, בשיתוף מפעל הפיס, Elevation וקבוצת וואלה, הוא לומד איך לחזק לא רק את השרירים אלא גם את העסק והנוכחות הדיגיטלית שלו.

מהייטק לכיתת כוננות: הרגע שבו הריצה הפכה לייעוד

יוסף, נשוי ואב לארבעה, בילה שנים בעולם ההייטק - משכורת קבועה, הטבות, מניות, כל מה שמוגדר "ביטחון". אבל בפנים הוא הרגיש כבוי. "מאוד קשה להעביר יום כשאתה מרגיש שאתה קצת מת בתוך הדבר הזה", הוא מספר.

נקודת המפנה הגיעה בתחילת הקורונה. אהבה ותיקה לספורט - מהכדורסל בגליל העליון ועד ריצות ארוכות שנים - הובילה אותו לקורס מאמנים בוינגייט. משם הדרך התבהרה: עוד קבוצה, עוד מתאמן, עוד ילד שעובר תהליך, עד שההייטק איבד לגמרי את המשמעות והריצה הפכה למקום שבו הוא באמת נוגע באנשים.

ואז הגיעה המלחמה. יוסף, תושב יסוד המעלה בגליל, מצא את עצמו בכיתת כוננות, מוקף חקלאים וחיילים שקשה להם אפילו לצאת לריצה קצרה. "אמרתי לעצמי, אתה בכיתת כוננות, הצבא מחזיק אותך, אתה חייב לפתוח פה קבוצות ריצה", הוא נזכר. בתוך מציאות של אזעקות, כטב"מים ומיגוניות הוא הקים קבוצות ריצה ביסוד המעלה, בחולתה וביישובים נוספים באזור.

בהתחלה הגיעו אנשים עם ג'ינס, בלנדסטון ואקדח בתוך המכנסיים, רחוקים מעולם הריצה. לאט לאט נבנתה קהילה: חיילים, נשים, דתיים וחילוניים. כולם רצים יחד, מוצאים באימון נקודת אור קטנה בתוך החדשות המתוחות. "הם אמרו לי, אתה נותן לנו רגע שנושמים בו", הוא מספר.

כשמסלול הריצה הופך לטיפול

אחד הפרקים המשמעותיים בדרך של יוסף קרה בכלל על הדשא של בית חולים בצפת. מנהלת בית החולים, הפסיכיאטרית הראשית, ביקשה ממנו להצטרף למחקר על השפעת הריצה על בני נוער במחלקות הפתוחות והסגורות. פתאום הוא עומד מול קבוצה של מתבגרים עם סיפורים כואבים - אנורקסיה, דיכאון, הפרעות קשות - כשמסביבם עובדים סוציאליים וצוותי טיפול.

שם, בין אימון שלישי שבו נערה לא מגיעה כי בלעה כדורים לבין אימון חמישי עם סיפור אחר לגמרי, הוא הבין עד כמה הגוף יכול לטפל. המחקר הראה ירידה בצורך בטיפול תרופתי, והתחושה שלו בשטח חיזקה את זה: "קיבלתי גושפנקא שאני באזור טיפולי של גוף ונפש", הוא אומר.

גם במלחמה האחרונה הריצה הפכה לכלי טיפולי. נשים שבעליהן נמצאים חודשים ארוכים בעזה, בלי קשר רציף, מגיעות לאימון כדי לנשום שעה אחת אחרת. "אין לי תעודת מטפל ולא למדתי פסיכולוגיה, אבל אני יודע שהגוף שומר עליהן", הוא מסביר. הגוף זז, הלב נרגע קצת, והראש מקבל הפסקה.

משם נולדו גם יוזמות קהילתיות מרגשות. אחת הבולטות היא "גליליידיז" - קבוצת נשים מהגליל העליון, רבות מהן מפונות מביתן, שהצטרפו לקבוצת הריצה של יוסף. יחד הן הגשימו חלום ורצו במרתון תל אביב, חלקן בגילאי 60 פלוס, חלקן בתפקידי ניהול בכירים. "זה פרויקט מאוד מיוחד ומעצים", הוא מתאר. "בתוך המלחמה נוצר סיפור אחד שלם שלא נגמר."

לצד זה יש גם פילוסופיה שמלווה אותו ואת הרצים בכל אימון: "מתי שאתה שוהה בנקודת הכאב, הכאב מתחיל להירפא", הוא אומר. במקום לברוח מהקושי - בין אם זה תרגיל קשה או תקופה מתוחה בחיים - הוא מזמין את הרצים להישאר רגע בפנים, לנשום, לזכור את המילה "אניצ'ה" מהעולם הבודהיסטי, שמשמעותה "הכל עובר". גם זה, בסוף, יעבור.

אימון שהוא משחק, אקדמיה לילדים ודרך חדשה עם "בשביל הצפון"

"פשוט לרוץ פשוט" הוא לא עוד קלאב ריצה. יוסף מגדיר את עצמו כמאמן ריצה בשילוב אתלטיקה, והאימונים שלו נראים יותר כמו מגרש משחקים מאשר עוד סיבוב בפארק. יש שם משוכות, סולמות, תרגילי קואורדינציה ושיווי משקל, זריזות ותחרויות קטנות. "יש משהו מאוד ילדי בתוך האימון, והמבוגרים מאוד מתחברים לזה", הוא מספר.

הגישה הזאת מקבלת משמעות מיוחדת כשמדובר בילדים. אחת הנקודות המרגשות בקריירה שלו נולדה דווקא מגן ילדים חב"די בשם "גן מנוחה", על שם ילדה שטבעה. אמא שלה, שהצטרפה לקבוצת הריצה שלו, ביקשה ממנו להגיע לגן ולהיות מאמן הילדים. יוסף לא יכול היה להגיד לא. הוא התחיל לאמן ילדים בני שלוש עד חמש, עם משחקים, קפיצות, שיווי משקל וחיפוש אוצרות קטנים. משם זה התרחב לחוגי ריצה ואתלטיקה לילדים לצד קבוצות הבוגרים.

הסיפורים מהחוגים האלה מלווים אותו עד היום: ילד "קצת יותר מלא" שמתקשה בתחילת הדרך, צובר ביטחון צעד אחר צעד, מתחיל להגיע לעוד ועוד אימונים, ואמא שמתקשרת להגיד "זה משנה לו את החיים". מבחינת יוסף, זה הלב של מה שהוא עושה - חיבור של ילדים לגוף, לתנועה, למקום חיובי שבו הם מרגישים מסוגלים.

גם בקבוצות הבוגרים יש דגש על קהילה. יוסף אוהב להדגים את זה דרך דימוי אחד פשוט: "אני תמיד אומר לרצים - אני כמו אוטובוס 841", הוא מספר. זה הקו מתל אביב לקריית שמונה, שיוצא כל יום ב־12:00, לא משנה מה מזג האוויר. "גם כשמפחיד, גם כשקשה, אנחנו ממשיכים לצאת. כמו האוטובוס, מתמידים, עוברים את כל התחנות ומגיעים הביתה בשלום."

מול כל זה, יוסף חושב קדימה. הוא חולם לפתוח אקדמיה או בית ספר לילדים שמשלב ספורט, התפתחות והעצמה, ולהרחיב את "פשוט לרוץ פשוט" לריטריטים של ריצה בארץ ואולי גם בחו"ל - ימים מרוכזים של ריצה, טבע ותהליך אישי שהמשתתפים לא ישכחו.

כדי להגשים את החזון הזה, הוא הצטרף לתוכנית "בשביל הצפון" - תוכנית ההכשרה לשיקום עסקים בצפון עם כלים לצמיחה דיגיטלית, בשיתוף מפעל הפיס, Elevation וקבוצת וואלה. בתוכנית הוא נחשף לעולמות של שיווק דיגיטלי, עבודה עם AI, הבנה איך להופיע טוב יותר בגוגל, בפייסבוק, באינסטגרם ובטיק טוק, ואיך לספר את הסיפור של "פשוט לרוץ פשוט" לעוד קהלים בצפון. "אולי אני עוד לא משתמש בכל הכלים עד הסוף", הוא מודה, "אבל זה יושב לי בראש. אני יודע שיום אחד אגיע אליהם, וזה כוח גדול מאוד לעסק קטן מהצפון.

לסיום, יוסף חוזר לעצם הפשטות שממנה הכול התחיל: ליהנות. לא לקפוץ מעל הפופיק, לא להפוך את הריצה לעוד רשימת מטלות, אלא לבנות שינוי הדרגתי, כזה שמסיימים איתו אימון עם חיוך. "אם נהנים, אפשר להתמיד", הוא אומר. "והכוח של קבוצה, של קהילה, עושה את כל ההבדל."

לסיפורים נוספים של עסקים מהצפון שמשתתפים בתוכנית "בשביל הצפון" ותורמים לחוסן הקהילתי והעסקי, היכנסו למתחם המיוחד באתר וואלה

להיכרות עם העסקים שלוקחים חלק בתוכנית "בשביל הצפון", לתמיכה ישירה בהם ולאיתור שירותים ויוזמות מכל רחבי הצפון>> היכנסו למתחם העסקים