יש רגעים שבהם אתה מבין שהסיפור האמיתי של התקופה הזו לא מתנהל רק במהדורות. הוא קורה בשקט, בחדר טיפול, בשיחת הורה עם ילד, בלילה שבו ילד מבקש שוב לישון קרוב, ובבוקר שבו מבוגר קם עם דופק מהיר וראש מלא מחשבות.
מאז ה־7 באוקטובר, החברה הישראלית מתמודדת עם מציאות מטלטלת, לא רק ברמה הלאומית אלא גם ברמה האישית והמשפחתית, ומתוכה עולים קשיים רגשיים וחברתיים בטווח גילים רחב.
על הרקע הזה נערכה שיחה פתוחה עם שלושה מטפלים מהצפון, כחלק מתוכנית "בשביל הצפון", תוכנית ההכשרה לצמיחה דיגיטלית לעסקים בצפון ביוזמה משותפת של מפעל הפיס, אלביישן וקבוצת וואלה.
עוד לפני הכלים, ההכשרות והדיגיטל, זו שיחה עם אנשים שמחזיקים אנשים. על אנשי טיפול, אלה שמחזקים ומרפאים אחרים גם כשהם בעצמם עוברים טלטלה אישית ומקצועית. כל אחד משלושת המטפלים מהצפון מגיע עם שפה אחרת, אבל כולם עם אותה תחושה מוכרת של התקופה: עומס רגשי, אי ודאות ופער עצום בין מה שאנחנו יודעים בראש לבין מה שאנחנו מצליחים באמת להרגיש בגוף.
"הגוף הוא גאון"
אביטל שניאור, הבעלים של "מחוברת לגוף", מדברת על הקשבה לגוף כבר שנים, אבל מאז ה־7 באוקטובר, היא אומרת, הכול קיבל עומק אחר. "זה היה מפחיד, בעיקר מפחיד, עם הרבה פחד", היא משתפת, ומתארת איך גם אצלה בוטלו טיפולים, אנשים עזבו, והמציאות התערערה. במושב שבו היא גרה רבים התפנו, והיא ובעלה נשארו כמעט לבד, כשגם הוא עסוק בעשייה ביטחונית.
דווקא בימים הראשונים, היא מספרת, הרגישה צורך לעצור ולהגיד בקול רם את מה שרבים מרגישים: "עליתי ללייב ודיברתי על הלגיטימציה להרגיש. אין משהו אחר לעשות חוץ מרגע לתת לזה שנייה את המקום. זה מפחיד, אמא'לה, ממש".
הגישה שלה נולדה מתוך עולם התזונה והתנועה, אבל בתקופה הזו היא מתחברת בעיקר למצבי הישרדות. היא מתארת את מה שרבים חווים מאז תחילת המלחמה: "כל המצבים של ההישרדות, של המלחמה, של הפייט או פלייט או פריז" (תגובת "הילחם או ברח") ואיך ברגעים כאלה אנחנו "מתכווצים ומפוחדים ומיד פונים לאוכל, כי אנחנו לא יודעים מה לעשות".
ההצעה שלה פשוטה ומדויקת: לעצור רגע. לייצר מרווח. "בואי נניח יד על הלב, יד על הבטן, ומה את מרגישה", היא אומרת, ואז לשאול שוב, "את רעבה? באמת רעבה?", לקחת "שלוש נשימות עמוקות", ולבחור לאכול מתוך בחירה ולא מתוך אוטומט. מבחינתה, זה לא רק אוכל. זו דרך להתנהל בתוך מציאות שבה הכול רועד. "הגוף הוא גאון, והגוף יגלה עלינו המון דברים".
"אנחנו עדיין בעין הסערה"
עדנה פיחטמן, מטפלת רגשית בשיתוף בעלי חיים ומדריכת הורים, לא מייפה את התקופה. כשהיא נשאלת איך המלחמה השפיעה על העבודה, התשובה שלה חד משמעית: "ברור שזה נעצר בתקופה הראשונה, אבל הביקוש לצערי גובר". מי שמגיעים יותר לטיפול הם ילדים, ובעיקר הצעירים יותר.
היא מתארת תופעה שחוזרת שוב ושוב: "ילדים שלא ישנים במיטות שלהם, בחדרים שלהם", ילדים שמספרים על סיוטים, על פחד להישאר לבד, על קושי להירדם. "זה נראה כאילו שכל הילדים כבר לא ישנים במיטות", היא אומרת, ומוסיפה בכנות: "אנחנו עדיין בעין הסערה. אנחנו עוד לא יצאנו משם".
העבודה שלה עם בעלי חיים מאפשרת לה לראות דברים לפני שהם נאמרים. "אותם דפוסי התנהלות שלנו בעולם ודפוסי קשר שלנו עם אנשים, באים לידי ביטוי גם עם החיות", היא מסבירה. עבור ילדים, המפגש הזה פחות מאיים, פחות טעון, ומאפשר לגעת ברגש בלי מילים.
המסר שלה להורים בתקופה הזו פשוט אבל לא מובן מאליו: לתת לגיטימציה לרגש. להוציא מהלקסיקון משפטים כמו "אל תפחד" או "אין לך ממה לדאוג", ולפנות זמן שקט. "קחו את הזמן, כל הורה, עם כל אחד מילדיו, ותהיו רק איתו", היא אומרת. בלי טלפונים, בלי הסחות, ועם הרבה נוכחות.
משה בר נס, פסיכותרפיסט המשלב אנתרופוסופיה ושיטת 'המסע', משתף בכנות גם את המחיר האישי של התקופה. "האמת היא שאני סוג של התנתקתי", הוא אומר. רק אחרי זמן הבין מה עובר עליו: "לקח לי חודש חודשיים לתפוס שזה סוג של ניתוק, שאני מדכא כאן משהו, סוג של דיכאון אפילו".
הניתוק הזה השפיע גם על העבודה. "העסק שלי נתקע לגמרי", הוא מספר, ומכאן מתאר תפנית. במקום להישאר בבית, הוא בחר לצאת ולעבוד בהוסטל לנפגעי נפש. "שם בטוח צריכים אותי ושיש לי מה לתת", הוא אומר, ומודה שהעשייה עצמה הייתה חלק מהדרך החוצה.
הגישה שלו, שמבקשת "להעז להיות עם מה שיש", מקבלת משמעות אחרת בתוך מציאות של מלחמה. לא למהר לפתור, לא לברוח, אלא להסכים לפגוש את הרגש. לקראת סיום הוא מציע תרגול קצר: לעצום עיניים, להפנות את התודעה פנימה, לשאול "איזה רגש יש כאן", ולאפשר לעצמך להיות איתו, עטוף בחמלה. "ואם זה עבד לכם", הוא מוסיף, "אפשר לחזור לזה לפני השינה".
כשאותנטיות פוגשת דיגיטל
כחוט השני, המפגש הזה עובר גם דרך הצד העסקי. לא במונחים גדולים, אלא בחיים עצמם. איך ממשיכים לתת שירות כשהמציאות מתערערת, איך שומרים על קשר עם קהל, ואיך מעבירים מסר בלי להתחפש למשהו אחר.
עדנה מתארת איך "העולם של השיווק הדיגיטלי במדיה היה מאוד חדש", איך היא התבססה על "מפה לאוזן", ואיך תוכנית 'בשביל הצפון' היא מבחינתה "קפיצה ככה למים עמוקים". אביטל מדברת על הרצון "לחדד, לחזק, ללמוד את כל עולם השיווק וה-AI". ובתוך כל זה, עדנה שמה דגש על נקודה אחת שהיא לקחה מהמפגש בתוכנית, ומנסחת אותה מאוד ברור: "דווקא כן למצוא את החיבור שלי האמיתי, המאוד אמיתי שלי, אל הקהל, ולעזור לו למצוא אותי".
זה רגע שבו דיגיטל מפסיק להיות טכני, והופך למשהו אנושי. להנגיש עזרה. לארגן את מה שכבר קיים. לתת לאנשים דרך להגיע. "כי אני מאמינה שאני יכולה לתרום להם", מוסיפה עדנה.
בסוף, זו לא רק שיחה על טיפול. זו שיחה על הסתגלות. על זה ש"עדיין אנחנו בתוך זה", ועל זה שבכל זאת אפשר למצוא פעולות קטנות שמחזירות תחושה של שליטה, אפילו רגעית: נשימה אחת לפני תגובה, שעה אחת של נוכחות עם ילד, או הקשבה אחת לגוף במקום להילחם בו. בתוך התקופה הזו, לפעמים זה בדיוק ההבדל בין עוד יום שנגרר לבין יום שמצליח להחזיק תקווה.
רוצים להכיר עוד את התוכנית ואת העסקים המשתתפים בה? הנה מקום טוב להתחיל ממנו:
תוכנית "בשביל הצפון">>
להכיר ולהתוודע לעסקים ולאנשים מאחורי הסיפורים>>