בסוף, הכל אצל נתניהו זה חישובים פוליטיים. את זעקת המילואימניקים מול העוול של חוק ההשתמטות ישכחו, אבל החרדים יזכרו לנצח איך "עשה הכל" כדי שיקבלו את החוק שהם רוצים. אז למה בעצם הוא "התהפך" והחליט לתמוך בביסמוט במקום במילביצקי להחלפת אדלשטיין? כל הפרטים
פרישת שרים, סגני שרים וראשי ועדות מהמפלגות החרדיות יוצרת "דרמה ציבורית", אך לא מהוות איום ממשי על שלטון נתניהו. הקואליציה נשארת יציבה, התסריט מוכר מראש, והציבור שוב משלם את מחיר התיאטרון הפוליטי
לאחר עשורים שבהם ארצות הברית שימשה עוגן לעקרונות הדמוקרטיים, חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן מסמנת תפנית דרמטית. המדיניות האמריקאית תחת הנהגתו מתאפיינת בתמיכה בשליטים סמכותניים, ערעור שלטון החוק במדינות ידידות, והתנערות מהגנה על ערכים ליברליים ברחבי העולם
אתמול התקיים בכנסת כנס תחת הכותרת: "הריביירה בעזה - מחזון למציאות". זו הייתה יכולה להיות אתנחתה קומית מענייני השעה, עד שנזכרים שמדובר במי שקובעים את מדיניות הממשלה
פסק הדין המחייב את הרבנות לאפשר לנשים להיבחן בבחינות הלכה מסמן פריצת דרך במאבק להכרה בלימוד תורה נשי. אך מאבק זה חושף לא רק אפליה מגדרית ממוסדת, אלא גם ניתוק עמוק בין מוסד הרבנות הראשית לבין הציבור שאמור לראות בו בית
בסוף מדובר בתסריט של סרט הוליוודי: הטרוריסט המתועב שעובר מהפך באמצע החיים, מתנתק מעטיני הטרור ומשחרר את ארצו מידה של הדיקטטורה. המערב מתמסר לסיפורים האלה, וישראל שתוקפת את משטרו נתפסת כמי שמחבלת בפנטזיה. ושום מילה על אונס ורצח שמתבצעים במשמרת שלו
התקפות החות'ים בתימן הן לא רק מעשי איבה מבודדים, אלא ניסוי איראני לבדיקת המדיניות האמריקנית במזרח התיכון. ההצלחה הצבאית של ארה"ב ביוני עשויה לשנות את כללי המשחק, אך ההחלטות בוושינגטון הן שיקבעו אם איום החות'ים יתפוגג או יתעצם
ביום בו חבר כנסת מותקף באלימות פיזית מול עיני המשטרה - הדמוקרטיה לא עומדת במבחן, היא נכשלת בו. השתיקה הציבורית מול רדיפת אזרחים ערבים היא קריאת הסכמה לדיכוי, וחופש הביטוי כולו נמצא תחת מתקפה מסוכנת
נכנסנו למלחמה עם מטרה אחת ברורה - להחזיר את כולם. דווקא ברגע שבו היינו עם אחד, נוצר הקרע. הפוליטיקה זיהמה את הדבר שהיה הכי נקי, והפכה תקווה לאומית לקרב התשה. איך הפכה המשימה הכי מאחדת לדבר מפלג? עכשיו, כשיש הזדמנות אמיתית, חייבים לעצור את הרעש ולהתאחד
סופה של שותפות אינטרסים חסרת ערכים פותח פתח לברית אזרחית חדשה - שוויונית, דמוקרטית ומאחדת - שתוכל לשמש בסיס לקואליציה יציבה ותחושת שייכות לאומית אמיתית
סירובה של היועצת להתייצב לשימוע מול ועדת השרים עלול לפגוע במעמדה המשפטי והמוסדי, גם אם יתגלו פגמים בהליך הפיטורין. התנהלות זו נתפסת ככשל מקצועי וציבורי, שעשוי להשליך על בחינת בג"ץ בעתיד
ישראל הגיבה לטבח בדרוזים במהלכים צבאיים ממוקדים. כעת היא נדרשת למהלך משולב: שמירה על ביטחון הגבול, הגנה על בני הברית הדרוזים, ורתימת הזירה האזורית להסדרה מדינית. זה הזמן להציב תנאים לדמשק, לבסס הרתעה, ולגבש חזית בינ"ל שתמנע קריסה סורית והתבססות איראנית
חמאס, עזה, חטופים? הכל רק תפאורה, והמדינה היא במה לתחבולות של אדם אחד. הפסקות אש, חוקים, חטופים ומלחמות - כולם רק אמצעים להארכת כהונה. הוא בקמפיין הישרדות, התקציבים ממשיכים לזרום, האיומים מתוזמנים לפי מושב הכנסת, ואנחנו? שנמשיך להישרף בשקט
התגובה של העולם למה שמתחולל בסוריה היא דוגמה לחוסר ההבנה המוחלט של המערב בענייני המזרח התיכון, אבל בינתיים הקואליציה מזדעזעת - ולא מהסיבות הנכונות. לאזרחי ישראל יש את כל הסיבות לחשש
מאמץ עיתונאי רחב היקף מנסה בכל כוחו להחליש ולשכנע אותנו להרים ידיים ולהיכנע לחמאס. מסוכן לתת לזה להצליח. להחלטה להציב את סוגיית החטופים כמטרה העליונה של המלחמה יש מחירים כבדים שחייבים לדבר עליהם. גורם פיקודי המשרת ברצועה משתף את חברי הקבינט בתחושותיו
וזאת ההבנה אצלנו על עומק הרצון של אויבינו להשמידנו, וגם ההבנה בקרב מדינות רבות כי תוכנית הגרעין האיראנית היא סכנה ממשית לעצם קיומן
מאחורי הסיסמאות על "מות קדושים", מסתתרת מערכת רגשית ופוליטית המקדשת את המוות: הפיכת כל נופל לגיבור אפילו שלא רצה למות או התנגד למלחמה, כהות מוסרית כלפי חיי הפלסטינים, ושימוש ציני בזיכרון ההיסטורי. כך נראית מציאות שבה לא נותר מקום לשאלות, רק להלוויות
מאז קמה ממשלת האבדון, נתניהו נסחט משני כיוונים מנוגדים. הספינה הקואליציונית שוקעת, אך העכברים שמתחילים להתרוצץ עדיין נשארים על הסיפון. מי מזיק יותר לביטחון המדינה - איימן עודה או ראש הממשלה?
ישראל הציעה תוכנית לכאורה הומניטרית הנקראת "העיר ההומניטרית", אבל קשה לחשוב על איוולת גדולה יותר מתוכנית זו. החלופה הרצויה היא "תוכנית האלופים". למרות שהמהלך לא ננקט מוקדם יותר - מוטב מאוחר מלעולם לא
מאחורי הצחוקים על באגס באני מסתתר שיתוף פעולה מסוכן בין מנהיגים ששלטון החוק כבר לא מעניין אותם. החלחלה שעורר הביקור המדהים של האקבי במשפט נתניהו היא לאו דווקא בגלל שאלת עתיד ההליך הפלילי נגד נתניהו בטווח הנראה לעין, אלא מחוסר העכבות של שני הממשלים הללו
צעירים מהמילואים, שכנים שלי, אנשים טובים שלא יכלו לעמוד מנגד מול הזוועות שארגן מי שלוחץ יד לטראמפ ומורה על טיהור אתני לכל מי שאינו סוני. ב' מחורפיש, אחד מהם - נכה צה"ל ומלח הארץ, חצה את הגבול, לקח נשק והצטרף להגנה: "שום דבר לא יעצור אותי, גם במחיר חיי"
התוכנית להקים עיר הומניטרית בדרום עזה מזכירה יוזמות דומות מהעבר. לפני שמדברים על מחנות ריכוז ומשווים לשואה, מספיק להיזכר בהיסטוריה של איטליה הפשיסטית בלוב, ולראות כיצד מחנות ריכוז "הומניטריים" הפכו לכלי דיכוי, ולכתם היסטורי שלא נמחה
מה תכלול העאלק פרישה? לא יצביעו אי אמון בממשלה, המנכ"לים נשארים במשרדים, ראשי הועדות מטעם ש"ס, נשארים ראשי ועדות. והדובדבן שבקצפת: דרעי ימשיך להגיע לישיבות ביטחוניות מצומצמות בהזמנת נתניהו
רק לפני כמה ימים עוד בדקנו כמה עולה לילה במלון בדמשק והנה השלום שלנו היה לחלום הבלהות של הדרוזים. מה אפשר ללמוד מכך על מנהיג סוריה ומידת ההבנה בוושינגטון - והאם עברו מזוודות הכסף מעזה לדמשק?
ההחלטה של ש"ס לא לפרוש מהקואליציה עוררה כעס בקרב השותפה החרדית-אשכנזית. במפלגה של דרעי מסבירים שההחלטה נועד להפעיל לחץ מבוקר על רה"מ תוך שמירה על יציבות שלטונית, אך ביהדות התורה מתקשים להשלים עם הפתרון הכפול: "הציבור שלנו קשה עם תמרוני אמצע"
החברה החרדית שוקלת מחדש את יחסיה עם המדינה בעקבות משבר חוק הגיוס. ייתכן שאנו עדים לשיבה לעמדת בדלנות אידיאולוגית, ולערעור על שותפותה של החרדיות בפרויקט הציוני
נשיא סוריה ניצל את אשליית היציבות כדי לבסס שלטון דיכוי והתעצמות אסטרטגית - בשערי הגולן. הדרוזים בדרום סוריה משלמים את המחיר - וישראל עלולה להיות הבאה בתור
תמיכה בראש ממשלה היא לגיטימית, אבל כששגריר ארה"ב מתייצב באולם בית משפט פלילי - זו הצהרה שקטה אך מסוכנת. אני לא נגד התמיכה, אלא נגד הפגיעה בלגיטימיות של מערכת המשפט, שמאיימת על יסודות הריבונות והדמוקרטיה הישראלית
לרגל 121 שנים לפטירתו של בנימין זאב הרצל, ולנוכח השסע החברתי והמשבר המדיני בישראל, ראוי לשוב לחזונו - חזון של שוויון, סולידריות וחופש דת. חוק הלאום, פטור מגיוס, ואי-החזרת החטופים מדגישה עד כמה התרחקנו מהמצפן הערכי שהותיר לנו
התגובה הישראלית הייתה מאוחרת ורפה. ברגע שהמוני פורעים מסתובבים בעיר הדרוזית סווידא ויורים לכל עבר, קשה יותר לפגוע בהם מבלי לסכן את האוכלוסייה הדרוזית. ראינו זאת ב-7 באוקטובר, כאשר החלה הסתערות של אלפי אנשי חמאס לעבר העוטף
העובדה שאיימן עודה לא הודח מהכנסת השאירה פתח לדו-קיום. מנהיג חד"ש היה יכול להפוך אותו לדלת רחבה, אבל העדיף לטרוק אותה בפרצוף של כולנו, יהודים וערבים כאחד
מול הנופלים, החטופים, המובטלים והנזקקים - עומדים ראש הממשלה והשרים בבוז וממשיכים להתעסק בעצמם בלבד. בכל יום נראה ששיא חדש של בושה נשבר, ואז מתעוררים לגועל הרבה יותר חמור. היום הייתה דוגמא מדהימה לזה
חזרה להסכם מ־1974 כוללת ויתורים מסוכנים ללא תמורה שסוריה יכולה לספק. הסכם שלום מלא אינו סביר כל עוד דמשק לא מכירה בריבונות הישרלאית בגולן. התרחיש הריאלי בשיחות בין המדינות הוא הבנות ביטחוניות־כלכליות מצומצמות הרחק מעין הציבור. ויש גם את הסוגיה הטורקית
המערכה שלא מדברים עליה: יותר מ-1,300 מטפלים עברו הכשרה להתמודד עם טראומה לאומית חסרת תקדים, תחת פרויקט "מטפלים בנפש" של טבע. כשהטיפול הנפשי הופך לנשק חיוני, גם המטפלים זקוקים להגנה ולחוסן - כי בלי לטפל במטפלים, אי אפשר לרפא עם שלם
בזמן ששלוש משלחות של קצין העיר, מלוות ברופא ופסיכולוג וקציני נפגעים, עשו דרכן לבתיהן של עוד שלוש משפחות של שלושה נופלים נוספים, הפעם טנקיסטים, הפעם בג'באליה, בכנסת התרוצצו משלחות של עסקנים בין לשכת ראש הממשלה נתניהו ללשכותיהם של העסקנים החרדים
מזכר ההבנות בין ישראל לארה"ב בתחום הבינה המלאכותית לתשתיות האנרגיה הוא צעד מבורך, אך אינו מספק מענה שלם לאתגרי האנרגיה העמוקים של ישראל. כדי להגיע לעצמאות וחוסן אנרגטי בעידן ה-AI, יש צורך באסטרטגיה מקיפה לשדרוג התשתיות, גיוון מקורות הייצור והסרת חסמים
כשיגיע רגע ההכרעה על הדחת איימן עודה, זה לא יהיה עוד סעיף בסדר היום, זו תהיה הצבעה שתחרוץ את דמותה של הכנסת ואת עתיד הדמוקרטיה הישראלית. אף אחד לא יזכור לח"כים את חוק מעברי החציה או החתולים. כולם יזכרו איך הם הצביעו כשניסו להשתיק קול של מיעוט
אם מישהו חשב שנתניהו יוותר על אוריך בלשכה בגלל כתב אישום - שיחשוב שוב. נתניהו יעסיק אותו גם עם 10 העמדות לדין כי אוריך הוא "האיש שיודע הכל". בלעדיו - כל הסודות של נתניהו עלולים להיחשף. וגם: מה גרם לנתניהו להוציא הודעות חריפות כל כך נגד היועמ"שית
לא ביקשתי להצטרף לכת הזאת, אבל כשאמא שלי, דיצה הימן, נחטפה ב-7 באוקטובר - לא הייתה לי ברירה. מאז אני ברחובות, נלחמת על המובן מאליו: להחזיר את כולם הביתה. מחכה כבר לגזור את כרטיס החבר ולחזור לחיים שלפני
המהלך שאישרה הממשלה לא נועד לתקן כשלים, אלא להחליף את כל מי שלא מיישר קו. במקומם ייכנסו נאמנים אישיים, לאו דווקא אנשי מקצוע. זה לא מאבק על מינויים - אלא על שליטה במדינה. ההפיכה השקטה הושלמה
גם אם הליך השימוע נגוע בפוליטיזציה, חובתה הערכית של היועצת המשפטית היא להתייצב. הימנעות מהופעה איננה רק החלטה פרוצדורלית, אלא אמירה עקרונית שמערערת את כבודן ההדדי של הרשויות ופוגעת באמון הציבור
למרות התחייבויות ממשלתיות מפורשות והצורך החיוני בעידוד חזרת התושבים, ביטול המענק שנעשה באישור טלפוני וללא דיון ציבורי - הוא לא רק עוול מוסרי, אלא מהלך מסוכן שפוגע באמון הציבור ובשיקום הלאומי של עוטף עזה
כשידידינו בעולם שואלים אותי מה קרה למדינה שהייתה פעם מגדלור, אין לי תשובה. 7 באוקטובר היה אסון אבל הדרך שבחרנו אחריו עלולה להחריב אותנו סופית. כמעט שנתיים אחרי - החטופים לא חזרו, החזון נעלם, והעולם שואל מתי הפסקנו להיות אנחנו
בעקבות התבוסה האיראנית במלחמת "עם כלביא", אנקרה שואפת למצב את עצמה כמנהיגת העולם האסלאמי. תוך ניצול הלקחים מהמלחמה, טורקיה משדרגת את יכולותיה הצבאיות, אך גם מבקשת לבודד את ישראל ולסכל את הסכמי אברהם, כולל האפשרות שסוריה תצטרף אליהם
הציבור הישראלי כבר מזמן לא היה מאוחד בסוגייה כלשהי כפי שהוא תמים דעים לגבי סיום המלחמה והשבת החטופים. הבעיה היא שנתניהו משחק על זמן והמשחק הזה עולה לנו בדם
בכל מקום שבו מתגוררים בני אדם, גם ביהודה ושומרון, יש אלימות. השאלה היא מה האינטרס של מי שמבקשים להפוך את סוגיית האלימות המתנחלית לאירוע גדול וחשוב ומדוע ישנם כל כך הרבה אנשי ימין שלא מבינים שמישהו משתמש בהם כדי לפגוע בכל מה שחשוב להם
תא"ל במיל' וינר התראיין לרדיו גלי ישראל והביע דאגה מעסקת החטופים המסתמנת. "החמאס שנפגוש ביום ה-61 של העסקה יהיה חזק יותר", אמר. ברשת העבירו ביקורת: "היית מפקיר גם את חברייך למארב"
בזמן שנתניהו מצטלם עם טראמפ ומאיים על איראן, בכנסת ובבית המשפט השעון ממשיך לתקתק. דחיות בעסקת החטופים, התחמקות מגיוס חרדים ופגיעה במשרתים נמשכות, והמשבר הבא כבר בדרך. נתניהו הבטיח ש"עוד יסופר", אבל בינתיים הוא רק קונה זמן
ראש הממשלה הבטיח ש"עוד יסופר" על הצלחת הביקור ההיסטורי בוושינגטון, והשאיר את סימני השאלה שליוו אותו פתוחים להמשך. מה שבטוח הוא שבזמן שהוא שהה שם, השעון בארץ, בכנסת ובבית המשפט - המשיך לתקתק, והוא קיבל תירוץ להמשיך לדחות ולהתחמק
כשנתניהו מקריב את חיילי צה"ל בשביל הישרדות פוליטית, וגנץ מגיש לו גשר של ממלכתיות מזויפת -התוצאה היא ממשלה שמפקירה את הבטחון, את החטופים ואת העם. מי שמכשיר את ההפקרות שותף לאסון. כל יום נוסף של הממשלה הזו הוא איום ישיר על חיי החיילים, החטופים ועתיד המדינה
